האישה, ילידת 1972, היתה במועד האירוע בשבוע ה-27 להריונה. בעת שפסעה בשעות ערב חג הפורים במהלך חופשה בטיילת נפטון באילת, בעת שהטיילת המתה אנשים, נתקלה רגלה במכשול וכתוצאה מכך היא נפלה לאחור על הקרקע ונחבלה בגופה, באף ובראש, ובעיקר בקרסול רגלה. לטענתה, היא הבחינה כי אבני השפה במדרכת הרחוב בלטו משמעותית לעומת יתר האבנים ויצרו הפרשי גובה ביניהם. בנוסף טענה כי האבנים לא היו מקובעות לקרקע והתנדנדו, ובעקבות זאת רגלה נתקלה באחת האבנים הבולטות באופן שגרם לכך שעקב הנעל ננעץ בקרקע וכך היא נפלה כשהנעל נותרה נעוצה בקרקע ונשמטה מכף רגלה. לאחר האירוע פונתה באמבולנס לבית החולים "יוספטל", שם אובחנה עם חבלת ראש וכן חבלה סיבובית בקרסול שמאל. בבדיקת הדמיה הודגם שבר עם תזוזה. רגלה גובסה ושוחררה למעקב, אלא שששה ימים לאחר מכן הובהלה לבית החולים שם איתרו שני שברים ברגלה שהצריכו ניתוח. לטענתה, גם לאחר לידת בנה, היא נאלצה לעבור הליך שיקום ארוך שארך כחצי שנה ומאז ועד היום היא מוגבלת בתנועת קרסול שמאל וסובלת מצליעה לסירוגין, היא מתקשה בעמידה ממושכת, וסובלת מכאבים לאחר הליכה ממושכת, נעדרת יכולת לרוץ, ומוגבלת לנעליים מסוימות.
עיריית אילת דחתה את הטענות ואולם השופטת ורד בלוך שכטמן מבית המשפט השלום בראשון לציון, העדיפה את עדות התובעת ובן זוגה לשעבר, שנכח בעת המקרה. השופטת הדגישה את אחריותה של עיריית אילת למפגע: "בראיות הנתבעת לא הובאה אסמכתא או דוח כלשהו המלמד מתי נעשו בדיקות בעת הרלוונטית (או בכלל) ביחס לתחזוקת המרצפות בטיילת במקום בו אירעה התאונה. מובן הוא שהגוף האמון על בדיקת המרצפות ותחזוקתם היה אמור להבחין בקיומו של מפגע ולדאוג לתקנו. אמנם הנתבעת טוענת כי לא היו תלונות ביחס לאזור בו נפלה הנתבעת ואף צירפה דוח מוקד עירוני מינואר 2012 ועד יוני 2012, אולם תלונות של אזרחים הן רק דרך אחת לשם ביצוע תיקון מפגעים באמצעות הבאה לידיעת העירייה על קיום מפגע. חובת עובדי העירייה לגלות ערנות ולדווח על מפגעים וכן חובה לעשות סיורים יזומים בשטח. כך אישר גם (מנהל מטעם העירייה – ר.נ) בעדותו. העובדה שהמפגע נותר במדרכת הטיילת מלמדת על כך שהעירייה לא פעלה לתקנו על אף שהיה טעון תיקון.
כמצוטט לעיל, אותו מנהל התרשם שהמקום טעון תיקון ואף הגדיר את המרצפות כמפגע שאפשר ליפול ממנו בגלל הריצוף הבולט. זו היתה גם התרשמותי. הוא הוסיף כי לא ניתן לדעת מהתמונה איפה זה בדיוק והאם מדובר בריצוף הטיילת, אולם אישר שלא ניתן לדעת האם זו הטיילת או האם לא. המנהל אישר בתצהירו כי בשנת 2013 הוחלפו המרצפות במקום האירוע כחלק משיפוץ כללי בטיילת, אולם הנתבעת לא צירפה כל מסמך ביחס לשיפוץ והמפגעים שהיו לפני השיפוץ כשהמנהל אישר בעדותו שבשנת 2013 טיפלו במפגעים.
עוד הוסיפה השופטת כי: "הפסיקה הכירה בכך שמעמדה של רשות מקומית אינו כשל נתבע רגיל, שכן לרשות קיים הידע באשר לאופן הטיפול בשטחיה. לפיכך, נאמר בפסיקה שככל שהרשות המקומית לא תביא ראיות בנוגע לעובדות המצויות בידיעתה הייחודית, ניתן יהיה לקבוע ממצאים. רשות מקומית שמבקשת להוכיח שלא התרשלה עליה להביא ראיות בדבר פעולות יזומות לטיפול סביר במפגעים שבתחומה והמצויים בידיה בלבד. מקום בו הרשות המקומית אינה מציגה תשתית ראייתית לקיומו של נוהל עבודה מסודר בתחומים שנמסרו לאחריותה, תיעוד פעולות שבוצעו, תיעוד פעולות פיקוח ובקרה, ניתן לראות בכך אינדיקציה לכך שהרשות לא פעלה כרשות מקומית סבירה. במקרה דנן, המנהל אישר כי הסיירים מטעמו היו מבצעים סיורים ומעבירים דיווחים על מפגעים, אולם, העירייה לא הוכיחה כל דבר בעניין זה, לא הצביעה על דוחות, נוהל עבודה מסודר וכללי דיווח וזאת בשעה שחובת העירייה לקיים מערכת מסודרת של פיקוח ובחינה של השטחים באחריות העירייה ותיקונם במקרה הצורך.
בנסיבות אלה, לאחר שבחנתי את מכלול הראיות והעדויות, באתי לידי מסקנה, שהתובעת עמדה בנטל להוכיח קיומו של מפגע במרצפות המדרכה ושנפילתה של התובעת כאמור לעיל נגרמה ממפגע זה. לפיכך, הנתבעת אשר נושאת בחובת זהירות מושגית כלפי תושביה וחובת זהירות קונקרטית ביחס לתובעת בנסיבות האירוע נשוא התביעה, התרשלה בכך שלא דאגה לתיקון המפגע.
אוסיף כי מדרכות לא אמורות להיות מישוריות לחלוטין, וצפויים להימצא בהם שיבושים וסדקים הנובעים מבלאי רגיל, שעשויים לגרום להיתקלות ונפילה. חובת הרשות המקומית היא לקיים מערכת פיקוח וטיפול שיבטיחו הקטנת המפגעים ככל הניתן וטיפול במפגעים בולטים, כמו במקרה זה בו אישר אף נציג הנתבעת כי מדובר במפגע".
עם זאת, מצאה השופטת לנכון לייחס לתובעת אשם תורם בגובה 10% וזאת מאחר והבליטה במרצפות היתה ניכרת וניתן היה לשים לב לקיומה. למרות זאת, נדחתה טענת העירייה לפיה נעילת נעליים על עקבים מהווה אשם תורם מוגבר. "על הנתבעת לצפות כי על מדרכותיה יתהלכו אנשים בסוגים שונים של נעליים, גם נעלי עקב שעל פי עדות התובעת שהתקבלה על ידי אף היו בעלות עקב רחב. הנתבעת אף לא טענה שהזהירה את מבקריה מפני הליכה עם עקבים מכל סוג שהוא בטיילת. על הנתבעת למנוע מפגעים כך שהעיר תהא בטוחה מספיק גם עבור מי שנועל נעלי עקב. יש לצפות כי סוגים שונים של אנשים יטיילו בטיילת, למשל - אנשים עם מוגבלויות ואף מוגבלות פיזית הנעזרים במקל הליכה או כסא גלגלים, ועל העירייה למנוע מפגעים שעלולים להביא לנפילתם", קבעה השופטת וסיכמה: "יש לשער כי הנתבעת לא היתה רוצה להציג עצמה לציבור כמי שממליצה לנשים להתהלך בטיילת העיר ללא עקבים ולמנוע מהן את הבחירה בסוג הנעליים שיבחרו לנעול בשעות הפנאי, בעת שמבלות ומתהלכות להנאתן בסביבה מלאת חנויות ומסעדות שאמורה להיות נטולת מפגעים".
כאמור, לטובת התובעת נפסקו פיצויים בגובה 160,605 שקל לאחר הפחתת 10% אשם תורם. כן נפסק שכר טרחת עו"ד בגובה 23.4% מהסכום שנפסק.
מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו במייל או בווטסאפ
רוצים להיות מעודכנים 24/7? הצטרפו לקבוצת הווצאפ של חדשות ערב ערב באילת
חדשות אילת והערבה - יום יום באילת
