פרסומת
דלג

''נכנסתי לחדר אמא יצאתי ממנו לביאה''

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 2/10/2017 14:58 ● מה נשמע 516
רק בגיל שנה, לאחר שחשדה במשך חודשים שמשהו עם בתה התינוקת אינו כשורה, קיבלה קרן ניר את הידיעה הקשה, כי בתה אבישג לוקה ב- CP (שיתוק מוחין) ● היום, חמש שנים אחרי, רגע אחרי שהעלתה את אבישג לכתה א' רגילה, משתפת קרן בקשיים (''עברתי תקופת אבלות''), בהתמודדות הלא פשוטה (''גם אני נשברת לפעמים''), ובעיקר בתעצומות הנפש, שגורמות לה לרצות לחשוף, לספר ולאהוב עד בלי קץ
''נכנסתי לחדר אמא יצאתי ממנו לביאה''

17 שעות של צירים נדמו לקרן ניר (אוטוטו בת 38), כאילו לעולם לא יפסקו. כך, לאחר כאבים שנדמו כמו נצח, היא הביאה לפני שש שנים לאוויר העולם את בתה הבכורה אבישג. "אחרי הריון ראשון ומושלם ואת מרגישה שמשהו עומד להסתיים באסון נורא", היא משתפת ברגעים ההם, כששכבה בחדר הלידה בבית החולים מחוץ לעיר. למרות כל המאמצים, התינוקת לא יצאה. "באותם רגעים פניתי לבורא עולם והבטחתי- מה שלא עשיתי- אתקן, אבל כרגע רק תן לי ולתינוקת לחיות. אחרי 17 שעות של סיוטים, כשהתינוקת כבר יצאה, לא שמעתי בכי. צוות רפואי של מחלקת הילדים המתין כבר לתינוקת ועסק בניסיונות החייאתה. ידעתי שמי שנמצאים שם עושים את עבודתם על הצד הכי טוב שאפשר.  בחדר היה  שקט חד, נוראי, צורם, שקט שנקטע באחת לאחר דקות ארוכות בבכי של התינוקת שהגיע סוף סוף. ככה אבישג הגיעה לעולם", היא משתפת.
"הצוות מיהר לקחת אותה למקלחת, ואני, שהייתי עדיין תחת השפעה של אפידורל, נאלצתי להמתין, עד לרגע בו יכולתי לקום מהמיטה, להתקלח וללכת אליה. כשהגעתי לחדר טיפול נמרץ, שם היא הייתה, שמעתי בכי קורע לב שלא נגמר. שאלתי את האחות למה התינוקת בוכה ככה ואיפה ההורים שלה, ורק אז הבנתי שזו התינוקת שלי. שמונה שעות היא בכתה בכי קורע לב, עד שקיבלה תרופה להרגעת כאבים שהפסיקה את הבכי. עד היום אני זוכרת את הרגע בו הרופאה סיפרה לי שלא היה איבר בגוף של התינוקת שלא כאב לה ומכאן הגיע הבכי הנוראי הזה". שבעה ימים אחר כך הן שוחררו הביתה, כאילו כלום לא קרה. אמא, בת ואבא, מאושרים לצאת מבית החולים עם הבת הבכורה. "שוחררנו הביתה בידיעה שהכל טוב. שכלום לא קרה. שהייתה לידה קשה, אבל היא עברה, הסתיימה וזהו זה, אפשר לשכוח הכל", מספרת קרן.

 

 

משהו לא נראה לי תקין


למרות המעקב הרפואי בו הייתה נתונה אבישג, על פניו הכל עבר כשורה, לפחות מבחינת חוות דעתה של הרופאה המלווה. "היא אומרת שהכל בסדר והכל תקין, אבל אבישג לא זזה ממני 23 שעות ביממה. היא לא בכתה, אבל הייתה קופצת עם כל הגוף באוויר ומקשיטה את הגב", מתארת קרן, ומציינת כי לימים יתברר כי זה היה טונוס שרירים מוגבר שגרם לגוף של התינוקת להגיב ככה. "בכל פעם שהרמתי אותה, אבישג הייתה מצליבה רגליים ועושה פוינט עם כפות הרגליים. היא הייתה קפוצה, מתוחה, תמיד באי שקט, ואני צחקתי ואמרתי שאבישג תהייה רקדנית כשתהייה גדולה". אלא שהחודשים עברו, וקרן הבחינה שמה שעושים תינוקות אחרים, אבישג לא עושה. היא הייתה מעסה את רגליה, מנסה לעזור לה לעשות תנועה כזו או אחרת, ולאורך כל הדרך חזרה שוב ושוב על החשש הפנימי שלה, שמשהו אצל הילדה לא כשורה. "אבל את מבינה, אני אומרת שמשהו לא בסדר, ואומרים לי שאני לא בסדר, שאני חרדתית, דאגנית מדי, מחפשת תמיד מה לא טוב, ולכי תדעי, זו אחרי הכל הייתה הבת הראשונה שלי. אבל אז, בדיוק כשאבישג הייתה בת 11 חודשים, התעוררתי ביום אחד בבוקר והחלטתי שזהו, אני לא שותקת ולא מוותרת יותר. קמתי, התלבשתי, הלבשתי את אבישג ומיהרתי לקופת החולים. נכנסתי לרופאה בלי תור ואמרתי לה באופן נחרץ- "הבת שלי לא בסדר". "זה כבר בלט מאוד", מספרת קרן בכעס, "את רואה שהילדה שלך שהיא אוטוטו בת שנה, אוכלת בצורה בעייתית, לא זזה, כל ניסיון לתת לה להחזיק משהו ביד, לא מצליח והגוף שלה כולו קפוץ. לא הייתי מוכנה עוד לשתוק". הרופאה שליוותה את אבישג לאורך חייה הקצרות, ביצעה לתינוקת בדיקה נוירולוגית, לאחריה מיהרה לתאם לה בדיקה אצל נוירולוג מומחה.

 

"הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים- זה או שאתה אוהב אותי או שאתה מה זה מסתלבט עלי". קרן

 

באחת החיים השתנו להם


למחרת כבר הופנתה אבישג בדחיפות לפרופסור בנוירולוגיה. "ביום הבא עזבנו הכל", מספרת קרן, "את באר שבע, את הבית, את העבודות, והיינו בדרך חזרה לאילת, כשכבר מהדרך אני מתאמת אבחון במכון להתפתחות הילד באילת. רק בגיל שנה קיבלנו את ההגדרה שאבישג לוקה ב- CP, מחלת שיתוק מוחין. יצאתי מבולבלת ולא ממש מבינה מה זה אומר. חשבתי לעצמי, אוקיי, שיתוק מוחין, אבל אני לא אוותר, אעבוד קשה עם אבישג והיא תבריא, 
חשבתי לעצמי שאתן לה הכל עד שתחלים, אלא שהפיזיותרפיסטית הסבירה לי שזה לא עובד ככה. "היום היא תינוקת עם CP", היא אמרה לי, "היא תגדל להיות ילדה עם CP, נערה עם CP, בוגרת עם CP ואולי היא תזכה גם להיות סבתא עם CP", ככה היא אמרה לי, ואני פתאום הייתי צריכה להבין שזה משהו שהולך ללוות אותנו לנצח. שתביני, נכנסתי לחדר הזה באותו יום אמא ויצאתי ממנו לביאה. מאותו יום אני לא אותו בן אדם. מרגע שהבנתי שיש כאן בעיה לצמיתות, הכל השתנה". וכשקרן מדברת על שינוי, הוא לא רק הגיע מהמקום בו בחרו להמשיך ולחיות בו, אלא השינוי בראש, ובעיקר השינוי המהותי שעברו עכשיו חיי המשפחה כולה. "את מבינה שזהו זה, אין יותר מקום לזוטות, צריך לפעול, לתת את כל כולך כדי לקדם את הילדה שלך. נשארנו באילת. היה לי ברור כמי שגדלה באילת ועזבה אותה רק לפרקים, שאילת היא המעטפת והבית שאנחנו צריכים. התחלתי לפעול, להניע דברים, ובמקביל התחלתי להרגיש לא טוב"...
כמה ימים אחרי שאבישג הוגדרה כלוקה בשיתוק מוחין, גילתה קרן לתדהמה כי היא הרה עם תאומים, בן ובת. "הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאלוהים- זה או שאתה אוהב אותי או שאתה מה זה מסתלבט עלי". כאילו שלא היה די בריצות עם אבישג, עכשיו היא נשאה אתה הריון. "זה היה טירוף. מצד אחד הייתי בהריון עם סיכון מאוד גבוה, מצד שני הייתה התינוקת שהייתה חייבת טיפולים והתייחסות. במקביל עבדתי אז כמאפרת בחברת 'מק' וקיבלתי שם תמיכה עצומה מהחברות ומהחברה עד לשבוע ה- 22 בו נאלצתי לצאת לחופשת לידה. האמת, תמיד רציתי תאומים. תמיד ידעתי גם שתהייה לי בת, בן ובת. אולי זימנתי את זה על עצמי, אבל חשבתי איזה יופי, תהייה עכשיו לאבישג חברה טובה וגם אח שישמור עליה".

לא היו לך חששות מהניסיון הקודם הטראומתי שעברת?
"היה לי את ד"ר פלד, רופאת הנשים שלי, לקחתי גם את ד"ר צברי כרופא נשים פרטי, קיבלתי את ד"ר רוזנטל מבית החולים ופשוט כל הצוות עטף אותי ביחס מדהים, כולל האחיות, כך שהייתי רגועה. בכל פעם שהייתי מגיעה, בדקו אותי, בכל פעם שרציתי לשמוע דופק, נתנו לי לשמוע וככה זה התקדם. היה לי הריון נדיר, מדהים, לא הקאתי, לא כאב לי כלום, אבל כדי להימנע מעין הרע, בכיתי תמיד שרע לי וקשה לי", היא מספרת בחיוך. כשהגיע מועד הלידה, קרן לא ויתרה ודרשה הפעם לעבור לידה קיסרית. "רק אחרי ששמעתי שני קולות בכי, התעלפתי", היא מספרת ונזכרת איך התעוררה למציאות של לגדל שלושה תינוקות. הפעם הלידה הסתיימה בשלום והתינוקות נולדו בריאים ושלמים.

 

 

לא מפחדת מחשיפה


אז כן, למרות שקרן בהווה היא אות ודוגמה לאמא חזקה, שנלחמת בשיניה לגדל את שלושת ילדיה כאם חד הורית לאחר גירושים שעברה לפני כשנתיים, קרן מודה שגם לה היו תקופות לא קלות. "גם אני עברתי תקופת אבל, זו שבאה מיד לאחר שאת מבינה שאין לך ילדה רגילה", היא מסבירה, "אבל מהר מאוד את מבינה שאת חייבת להתחזק, לעמוד על הרגליים ולהמשיך הלאה". וכן, גם לה יש ימים לא קלים, כי איך שלא תסתכלו על זה, זה ממש לא קל ולא פשוט לגדל ילדה הלוקה בשיתוק מוחין ועוד תאומים קטנים ולעשות את זה לבד, אבל לשמחתה הגדולה יש לה סביבה תומכת ועוזרת. 
היום היא קוראת לאבישג שלה- "נס גלוי". "היא ילדה שבורא עולם ליטף ונגע בה. הצפי לגביה היה מחריד. המון 'לא', אבל בכל יום שעבר, עם המון אהבה, השקעה, טיפולים ותשומת לב, השגנו עוד ועוד מטרות בדרך. אבישג התחילה לדבר בגיל שנתיים וחצי והדביקה את הפער מהר מאוד. היא התחנכה בידיים העוטפות והמדהימות של גן 'ניצן' בעיר עם כל המכלול של התפתחות הילד באילת. בשלב מסוים היא התחילה ללכת עם הליכון, מה שאפשר לה להתנייד ולא עוד לזחול. אז נכון שעד היום קשה לה להפריד בין הפעולות, זה או עבודת ידיים או רגליים, אבל היא ניידת. נכון להיום המגבלה העיקרית שלה היא פיזית, הידיים של אבישג קפוצות, ולמרות הכל היא כבר יודעת לכתוב, מדברת מדהים, חכמה, חדה, מדברת גם אנגלית, אבל בגלל הטונוס שלה, היא פשוט מדברת חלש, וגם על זה עובדים. יש לה היום הליכון והיא חיה חיים שלמים ומלאים. בגלל שהגב שלה לא יציב, היא מתנדנדת בלי הפסקה, מה שמעייף אותה. היא צריכה סיעוד מלא ולכן יש לה סייעת צמודה ומדהימה".
כשקרן מסתכלת על חייה, היא מודה. "תמיד האמנתי שבן אדם שיש לו מילה, יכול ליצור לעצמו עולם ואני קיבלתי את כל העזרה שרק הייתי צריכה ושרדנו את התקופה הלא פשוטה שלאחר הגירושים. אבישג עלתה לגן רגיל ואני חגגתי עוד ניצחון קטן בדרך, גם כשהיו קשיים עם הגן הראשון, הועברנו לגן חדש, שם פגשנו את מיכל לנקרי הגננת המדהימה והסייעת סימה מויאל, כשכל האנשים סביבנו מתגלים כמלאכים בדמות אדם, שדאגו לאבישג כאילו הייתה שלהם. אני אדם שלא לוקח שום דבר כמובן מאליו וגם בחלומות הכי ורודים שלי לא יכולתי לחשוב על קולקטיב כזה שיהיה סביבנו, יעזור ויעטוף. לא היה בן אדם אחד בעיר, שפניתי אליו בבקשה כזו או אחרת ולא נענה בחיוב. היינו עטופים בהורים מדהימים, ילדים מכילים, צוות מדהים".
אני תוהה על מידת החשיפה שלה את אבישג הן בתקשורת והן בפייסבוק הפרטי שלה וקרן מסבירה לי: "המטרה שלי היא חשיפה מלאה של אבישג מתוך רצון לחשוף את השונה. לא ממקום של רחמים או מסכנות, נהפוך הוא, ממקום של חוזקה. יש לי ילדה מדהימה, שמסוגלת להכל. היא רק צריכה תיווך ואת זה אני רוצה שכולם יבינו".

 

ואף על פי כן- תודה רבה 


בתחילת השנה הנוכחית אבישג עלתה לכתה א' רגילה בבית הספר 'גלים', כשהיא מלווה בסייעת הצמודה שלה מזה שלוש שנים, סימה. "הקשר המיוחד הזה שנרקם בין סימה לאבישג הוא שאפשר לה לצלוח את המעבר הזה חלק. סימה מכירה אותה הכי טוב שאפשר. היא יודעת מתי לוותר לה ומתי לא, והיא שפתחה לה את הדרך להצלחה. פעם נוספת מצאתי בבית הספר החדש סביבה מכילה ונפלאה, החל מהמנהלת, דרך המחנכת, הורי הילדים והתלמידים, שקיבלו את אבישג בהתרגשות רבה ובמחיאות כפיים כשהיא נכנסה לכתה. יצא שאבישג מביאה לי לחיים את האנשים הכי טובים שאפשר ותמיד שוברת את הקרח ומהר.
התברכתי במשפחה חמה ומדהימה שמעניקה לי מעטפת אדירה. בלי אמא שלי אור ניר, אני כלום. היא משנסת מותניים וכל כולה אתנו, מגיעה אלי בכל בוקר לעזור לי בארגון הילדים ומעניקה לי תמיכה מלאה בכל הנדרש, כשלצידה תומכים ועוזרים בכל הנדרש במקום העבודה שלה במצפה התת ימי. בהווה אבישג מצוותת לפרויקט נפלא של רכיבה טיפולית, פרויקט חדש שנכנס למערכת החינוך בעיר ומאפשר לילדים יום שלם של שהות במקום הנפלא הזה, שם אבישג נהנית מכל רגע. זה לא ברור מאליו שתהיי עטופה בכל כך הרבה חום, נתינה ואהבה, אבל אני חייבת לציין שזה מתחיל מיחס אישי של העירייה, מערכת החינוך והרווחה, דרך כל הגורמים בהתפתחות הילד, הפיזיותרפיסטית הנהדרת, ההידרו-תרפיסטית דלית בנבנישתי, שהיא תמיד עבורי אוזן קשבת, מעבר לטיפול המסור באבישג. את רואה, התברכתי".
החשיפה הזו של בתה בפייסבוק, הופך את קרן לגורם מחזק עבור הורים אחרים, שלא מהססים ועוצרים אותה ברחוב, מבקשים עצה, שיתוף ובכלל, מבקשים להתחזק דרכה. "לנגד עיני אני רואה תמיד את אבישג", היא אומרת, "לאן היא תגיע, מי יהיו האנשים סביבה, איזה יעדים עוד נכבוש ונגשים. ואם על הדרך אני מצליחה לחזק, להעניק תקווה ולתת גם לאחרים- הרי שזכיתי. אני מאמינה גדולה בלתת זה לקבל. המוטו שלי הוא ברור- אני בחרתי ללדת. שום ילד לא בוחר להיוולד, ולכן אני לפני הכל אמא. זכיתי עכשיו לשמחתי בבן זוג תומך, מכיל ואוהב, ויחד ננצח הכל.

מה את בכל זאת עושה כשקשה?
"תמיד אפשר לבכות היום ולזכור שמחר יום חדש. תמיד כשהתפרקתי, וגם אני מתפרקת, אני מזכירה לעצמי שמחר יש יום חדש. אם פעם האשמתי את עצמי במצבה של אבישג וחשבתי שאני כל כך גרועה עד כדי כך שאפילו לא הצלחתי ללדת כמו שצריך, היום אני חזקה מספיק כדי להבין שזו בטח לא אני הייתי אשמה בזה. במבחן התוצאה אני יכולה רק לומר לאלוהים- תודה רבה על אבישג. תודה רבה על השיעור הזה ועל כל מה שאני חווה סביבו".


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש