פרסומת
דלג

בחירותיו של אלמוזנינו

מאת: מירב לוי דיאמנט למערכת ערב ערב באילת ● צילום: מערכת ערב ערב ● 11/8/2017 16:41 ● מה נשמע 508
כבר בגיל צעיר גילה דוד אלמוזנינו, שוטר בפנסיה את כישרונו בציור ובאמנות בכלל ● אבל רק כשיצא לפנסיה הוא גילה כמעט בטעות, שהתברך גם בכישרון כתיבה ● בימים אלו ממש הוא מתגאה בהוצאת ספרו השני- 'בחירותיה של נטלי', רומן קליל וזורם שמשלב, איך לא, בין נופיה של העיר אילת, אליה מגיעה נטלי, לבין תמונות וזיכרונות מבית אבא במרוקו ● "זו המתנה שלי לגיל 70", הוא אומר בחיוך
בחירותיו של אלמוזנינו
"המתנה שלי לגיל 70". דוד אלמזנינו

נטלי נולדה בעיירה קטנה בערבות סיביר ומילדות השתוקקה לצאת משם אל העולם הגדול. עם נפילת מסך הברזל יצאה נטלי למסע ארוך לעבר הארץ המובטחת. ברכבת היא פגשה זר מסתורי ומרשים, ויחד הם בילו בפראג חופשה בלתי נשכחת.
בועז נולד במעברת עולים ליד עתלית. ילדותו עברה עליו בצל סיפוריה של סבתו על יהדות מרוקו. חלומו של בועז היה מאז ומתמיד להנחיל את מורשת יהודי מרוקו לכלל עם ישראל ולהחזיר עטרה ליושנה.
דרכיהם של נטלי ובועז הצטלבו בנסיבות ששניהם לא חלמו עליהן. במי תבחר נטלי? ברומן הנפרש על פני 176 עמודים, מגולל דוד אלמוזנינו את סיפור חייה של נטלי הצעירה בכתיבה קלילה וזורמת, כזו שתתאים לכם לקינוח יום, מבלי שגלגלי השיניים של המוח יצטרכו לעבוד קשה מדי. סיפור האהבה חוצה התרבויות נרקם בנופיה הקסומים של אילת, עיר מגוריו של אלמוזנינו לבין נופי ילדותו במרוקו.

 

נטלי לא ידעה לאיזו מציאות היא מגיעה בארץ. איור לירון יאנקונסקי (מתוך הספר)

 

שוטר - האמן


רבים באילת מכירים את דוד אלמוזנינו מהימים בהם עוד שירת בעיר כשוטר. רבים גם מכירים את כישרונו של מי שהיה ידוע כשוטר האמן, ועסק בציור ובאמנות בכלל, דבר אליו נחשף דוד עוד בילדותו במרקש שבמרוקו כשהוא מצייר כילד ציורים מרשימים, מושפע מהסגנון הצרפתי אימפרסיוניסטי סביבו גדל. בהמשך הוא לא רק צייר, אלא גם עסק בפיסול ועבודות קולאז', עבודות אותן המשיך ליצור וגם להציג בתערוכות, כשבכובע השני שלו ידע לשים בצד את הנפש האמנותית, וגילה קשיחות כשנדרשה, אגב עיסוקו כשוטר. את כשרון הפיסול והציור שלו הוא הכיר עוד מבית אבא, אולם את כישרון הכתיבה הוא גילה כמעט במקרה, רק אחרי שיצא לפנסיה, חזר מטיול שורשים במרוקו ושכב בבית עם רגל שבורה. בעודו שוכב בבית מנוטרל ומשועמם, שבו ועלו בראשו המראות שספג בביקור השורשים והחלו להתערבב עם זיכרונות מבית אבא, שכן זו הייתה הפעם הראשונה מאז עלה עם משפחתו לארץ כשהיה בן 10 שהוא סגר מעגל עם זיכרונות הילדות שלו וחזר לראותן מקרוב.  "עבדתי אז ב-60 פלוס", הוא נזכר, ושברתי את הרגל. ככה שכבתי בבית משועמם ולא ידעתי מה לעשות. הרגשתי את האצבעות מגרדות לי והתחלתי לכתוב סיפור על חיי בקריית שמונה לשם עלתה משפחתי ממרוקו. ביקשתי מהבת שלי שתדפיס לי את הסיפור, אבל לא היה לה זמן, אז התחלתי להדפיס לבד, וככה בא לו סיפור ועוד סיפור, כולם סיפורים קצרים, בלי שום כוונה, פשוט כתבתי". וכך הלך וגדל אוסף הסיפורים הקצרים שלו במגרה, עד שבאחד הימים גילה דוד את אתר 'קוסקוס', אתר פרטי המבוסס על תרבות מרוקו הנשכחת לשם הוא התחיל לכתוב את סיפוריו, מתרפק באהבה על הזכרונות מבית אבא ונהנה לגלות שבניגוד לכתיבה למגרה, כשאתה כותב לאתר יש מי שקורא וגם מגיב. יום אחד הוא קיבל טלפון מהוצאת ספרים, שהביעה עניין במה שהוא כותב והציעה לו להוציא ספר. את ספרו הראשון 'ארמונות ובוסתנים' - קובץ סיפורים קצרים ומעשיות מתובלות, הוציא דוד לפני כעשור, כמתנה ליום הולדתו ה-60. "במפתיע או שלא, הספר שהופץ בחנויות ספרים שונות ב-500 עותקים, חוסל כבר אחרי חודש ימים", הוא מעדכן בשביעות רצון, אבל גם הוצאת הספר הזה שלו לא גרמה לדוד להפסיק ולכתוב, נהפוך הוא, הוא המשיך לכתוב סיפורים קצרים, הפעם גם כאלו שאינם קשורים לבית אבא, כשהוא נהנה מהתגובות והקשר הישיר עם קוראיו.

 

לצאת מהמסך


כך הלכה וגדלה רשימת הסיפורים הקצרים של דוד. אחד הסיפורים סיפר על נטלי, עובדת צעירה שהגיעה למועדון 60 פלוס באילת, שם עבד גם דוד ולימד את באי המקום ציור ואמנות. "היא הגיעה למועדון כשהייתה רק בת 19, בהיריון מתקדם והייתה צריכה עזרה ודיור. אשתי ואני החלטנו לעזור לה כשידענו שאוטוטו התינוק אמור להיוולד. כשהתינוק נולד, עזרנו לה יחד עם באי המועדון לערוך לו ברית מילה. סביב ההיכרות הזו שלי איתה, המצאתי סיפור קצר אותו העליתי כמו סיפורים אחרים לאינטרנט. אבל היה משהו מיוחד בסיפור הזה שגרר אחריו הרבה יותר תגובות ויחס. ואז הצעתי לקוראים שלי להציע לי איך אני יכול להמשיך את הסיפור. מישהו אמר לי- אני גרוש בפעם השנייה, אמרו לי שבפעם השלישית זה מצליח וביקש ממני להכניס אותו לסיפור. מאות אנשים קראו את הסיפור ואהבו אותו וביום שהחלטתי שאני רוצה לכתוב סיפור של ממש, חשבתי לקחת את הסיפור הקצר הזה שהרבה כל כך אהבו ולפתח אותו לרומן ארוך".
במשך שנתיים היה דוד עסוק בכתיבה. אמנם את שלד הסיפור היה לו, אבל לא פשוט לקחת סיפוק קצר ולעבות אותו, להוסיף לו עוד ועוד פרטים ולהאריך את העלילה. "זה היה מחקר שלם", הוא מספר על תהליך הכתיבה שנדרש ממנו אגב הארכת הסיפור. "אני לא ממש מכיר את רוסיה ומאחר ונטלי הגיעה משם, הייתי חייב ללמוד על סיביר, איך הגיעו לשם יהודים. קראתי וליקטתי מידע מספרים וגם מהאינטרנט. נטלי למשל הייתה צריכה לקחת רכבת מסיביר למוסקבה, מי ידע שנסיעה כזו אורכת שבוע ימים? אז בהחלט למדתי וחקרתי. את מבינה, כל הסיפור הקצר ובהמשך גם הרומן מתבסס על צעירה שהכרתי במועדון 60 פלוס במצב מסויים. אף אחד לא ממש ידע עליה, אבל הדימיון שלי עבד. כמובן שאין קשר בין הדברים שכתבתי עליה בספר לבין המציאות, אבל לשם הלכתי. ואני כתבתי וכתבתי ולמזלי הייתה לי עורכת שקיצרה וקיצרה והשאירה את עיקרי הדברים".

 

"אני לא ממש מכיר את רוסיה ומאחר ונטלי הגיעה משם, הייתי חייב ללמוד על סיביר, איך הגיעו לשם יהודים. קראתי וליקטתי מידע מספרים וגם מהאינטרנט. נטלי למשל הייתה צריכה לקחת רכבת מסיביר למוסקבה, מי ידע שנסיעה כזו אורכת שבוע ימים? אז בהחלט למדתי וחקרתי. את מבינה, כל הסיפור הקצר ובהמשך גם הרומן מתבסס על צעירה שהכרתי במועדון 60 פלוס במצב מסויים"


בסופו של דבר הלכת על ספר במימון פרטי. היום מקובל ללכת על מימון המונים (חברים, מכרים ומעריצים שעוזרים כספית), למה לא עשית את זה?
דוד מחייך: "לא, זה ממש לא בשבילי. אפשר לשלם עבור ההוצאה בשלבים והכל בסדר. אחרי שכתבתי את הספר הוא עבר עריכה, עברו על העברית ותיקנו, עברו על הפסיקים והנקודות בדרך למוצר המוגמר".
 

למה בכלל להוציא ספר? הרי לא תתעשר מזה?
"זאת באמת שאלה קשה", הוא מסכים איתי, "כשהייתי בן 60 אמרתי לעצמי אוציא ספר והוצאתי, וזו המתנה שלי לעצמי לגיל 70. כשהייתי מצייר הייתי עושה תערוכות פה ושם, בזה זה היה מתחיל ונגמר, אבל כשהגעתי לכתוב סיפורים באינטרנט, פתאום קיבלתי המון תגובות והיו לי המון חברים וזה היה יפה ונחמד. הרגשתי שאני לא כותב רק למגירה ובשביל עצמי. היו קוראים שהיו מחכים לסיפור הבא שלי ויש בזה ריגוש. אחרי שהוצאתי את הספר הראשון שלי ותוך חודש נמכרו 500 עותקים, הרגשתי שזה אולי הכיוון האמיתי שלי, ולא, לגיל אין כאן בכלל חשיבות, אף פעם לא מאוחר מדי, אני פשוט מרגיש שבכתיבה אני מקבל יותר פידבק. תראי, המטרה שלי היא לא להיות פתאום סופר דגול וידוע, אלא להמשיך לכתוב ואם אתה עושה משהו ויש עליו תגובות, זה טוב אפילו יותר".

 

אין כמו להחזיק את התוצר המוגמר בידיים


במהלך עלילת הספר מגלה נטלי שאחד מהגברים שהשפיעו על חייה נהרג. כשאני שואלת על כך את דוד הוא מחייך ומסביר: "העורכת אמרה שכדי שיהיה מעניין יותר צריך להרוג מישהו, אז לי הייתה לי ברירה"....ומדגיש שוב ושוב כי עלילת הספר דמיונית לגמרי. במהלך העלילה מגיעה נטלי לאילת, כאן היא פוגשת באנשי העיר המיוחדים והעלילה מתרחשת על רקע נופי העיר בה דוד חי מזה שנים ואוהב. העלילה לא נעצרת כאן אלא ממשיכה גם אל נופי מרוקו, כמחברת בין אהבותיו של דוד עצמו. בין מציאות חייו לבין נופי ילדותו.
אני שואלת אותו איך בכלל הגיע להיות שוטר עם נפש כזו יצירתית ודוד עונה: "התגייסתי רגע אחרי השחרור מצה"ל, בתקופה בה היה מיתון קשה בארץ. כולם אמרו לי שאני לא מתאים לתפקיד, לא מספיק קשוח, לא הטיפוס של השוטר, אבל אז לא היו הרבה ברירות. אבל מרגע שמצאתי את הנישה שלי- ועסקתי יותר בכיוון של חינוך וילדים, אהבתי מאוד את התפקיד. ליוויתי את ילדי קריית שמונה שם חיינו, במסגרת משמרות הזהירות בדרכים, עד שבגלל ההפגזות והקטיושות החלטנו שקריית שמונה לא נעימה לילדים שלנו והחלטנו לעזוב. בדיוק אז התפנה תפקיד במשטרת אילת הקטנה של אז ועברנו מקצה לקצה. היו בעיר 15-20 שוטרים אולי, כולם הכירו את כולם והיה נחמד, רחוק ושונה. בין לבין שילבתי את אהבתי לאמנות וציור, למדתי אמנות בתל חי ובעיקר ציירתי וחיכיתי לגיל הפנסיה אז אוכל להקדיש את כל כולי למה שהנפש שלי אהבה כל כך לעשות. וכן, פרחתי, ציירתי, עסקתי ולימדתי אמנות ואז הגיעה הכתיבה ואין לי תלונות ,אני נהנה מכל רגע".


כלתך ענבל אלמוזנינו כבר הוציאה את ספרה השלישי, יש בניכם תחרות או פרגון?
"אוהווו ענבל ענקית, היא כותבת ספרים ארוכים ועבים, היא מומחית ביחסי ציבור ויש לה המון מעריצות ששולחות לה מחמאות בפלאפון עם המון לבבות, ומה לי יש?", הוא צוחק. "אני כותב על הארץ והיא על אמריקה, לי קשה יותר לכתוב ארוך ולה קלי קלות, שנינו שונים אבל אני מפרגן לה בהמון אהבה".

איך הייתה ההרגשה לקבל לידך את הספר המוכן?
"אתה ממתין המון זמן ובלחץ מסוים, כדי להחזיק את הספר בידיים ולראות את התוצאה המוגמרת. אמרו לי תוותר על הדפסה, תוציא רק בדיגיטלי, אבל כמו שהתרגשתי לקבל את הספר הראשון לידיים, לא הייתי מוכן לוותר על זה גם הפעם. ובאמת, כשקיבלתי את הספר לידיים התרגשתי מאוד, שוב, אהבתי את התוצאה, את האיורים, הכריכה יצאה בדיוק כמו שרציתי, אז מי צריך יותר?". 

יש עוד דברים מעניינים במגרה?
דוד מחייך כממתיק סוד: "אולי אכתוב עוד סיפור כזה. יש לי סיפור קצר על בחורה צעירה שעבדה אצל ההורים שלי במרוקו ואני יכול להרחיב ולפת אותו. את יודעת איך זה, עם האוכל בא התיאבון"...


חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש