פרסומת
דלג

אם אדם נופל ממטוס באמצע היום

מאת: רותם נועם למערכת ערב ערב באילת ● 27/2/2014 21:50 ● ערב ערב 2643
זה אך ורק משום שמישהו כמו רוי ריטר הציע לו הצעה שאי אפשר לסרב לה. לפחות לא עשרים שנה ברציפות. לכבוד 52 שנים לייסוד 'ערב ערב', יצאתי לקרוא את גיליון השבוע בגובה 12,000 רגל. הרווחתי תמונת שער חגיגית במיוחד.ובעיקר, חזרתי מכור
אם אדם נופל ממטוס באמצע היום



עשרים שנה לקח לרוי ריטר לזרוק אותי ממטוס. על אמת. מאז 1995 שהוא משדל אותי ל"חוויה של פעם בחיים", ואני הודף אותו בתירוצים שונים. אין מה לומר, האיש עקבי. אז מה קרה הפעם שהצליח לו? אולי זהו יום הולדתי הבוגר יותר ממה שהאמנתי שאי פעם יגיע, שהצליח להרעיד אצלי את מיתרי ה"אם לא עכשיו אימתי", אולי זו העובדה שאחרי כמעט 14,000 צניחות שהבחור שעשה במועדון הצניחה שלו SkyDive, הגיע הזמן שאאמין שהוא אכן הטוב בתחומו בארץ, ואולי פשוט היתה זו העובדה שחיפשתי משהו שירגש את חגיגות ה-52 להיווסדו של 'ערב ערב', ותמונה שלי קורא בגיליון העיתון בגובה של כארבעה ק"מ מעל המפרץ, נראתה לי כמו אופציית שער נהדרת. ובכן לפחות עד שהגענו לססנה המיניאטורית שאמורה היתה להזניק אותנו לגובה שאפילו מטוסי 'ארקיע' ו'ישראייר' לא מגיעים אליו.

תמונת כתבה
על החיים ועל המוות. רגע הנפילה


תמונת כתבה
רוי, אני ופיטר, שוב על קרקע יציבה


תמונת כתבה
ב-200 קמ"ש לא מספיקים לפחד


מטוס מלכותי


כאן יש לעצור ולהבין, זה לא סתם שאני פוחד מהרעיון של לקפוץ ממטוס בלי סיבה ממש טובה כמו התרסקות ממשמשת, זה שאני פוחד פחד מוות מלעלות על אחד אפילו בכדי להגיע לתל אביב. והכוונה לכל מטוס. אפילו בואינג אימתני. ולא משנה העובדה שאני עושה את זה פעמיים בשבוע, בכל שבוע, כמו סוג של עינוי סיזיפי שנכפה עלי. אם זה היה תלוי בי, הייתי נותר נטוע על הקרקע תמיד. אבל זה לא, והיום אני הולך ליפול ממטוס - אם אפשר לכנות את הססנה הזו מטוס - אני חושב לעצמי, ורוי כמו קורא את מחשבותיי, מרגיע אותי שאף שהיא מודל 1948, היא אמינה אפילו יותר מהדגמים החדשים מסוגה.
הוא מספר לי בלהט, איך רכש אותה מלא אחר מאשר הנסיך חמזה מירדן ורעייתו הנסיכה נור. הוא - מדריך טיסה והיא - מדריכת צניחה מדופלמת. את הכלה רוי מכיר מסתבר עוד מימי רווקותה, שניהם הסתובבו באותם ה'סירקלים' של צנחנים בינלאומיים, והמטוס שבו אנחנו ממריאים כעת, שימש את הזוג המלכותי עבור ההובי המשותף. אם כבר ססנה, אני מנמק לעצמי, אז לפחות אחת עם אבק כוכבים.
את פנינו מקבל הטייס עוז זסלר, שעבר לאילת במיוחד לרגל פתיחת הסניף המקומי של ביה"ס לצניחה 'סקיידייב', ותחת ידיו האמונות ב- 2,000 שעות טיסה, הססנה מפלחת את השמיים ביציבות מרשימה, בצהריו של יום עם ראות מרהיבה בחדותה. באופן מוזר למדי אני שלו יותר מכפי שציפיתי, בהתחשב בדלת הפיברגלס הדקיקה שמפרידה ביני ובין היקום. משהו בהיגיון הפנימי שלי מרגיע את עצמי שאם כבר ניפול, לפחות הפעם הזו אני מחובר למישהו שמחובר למצנח, לא משהו שאני יכול לומר על טיסות החורף הקופצניות ב'ארקיע' וב'ישראייר'.

לא לשכוח לנשום


בינתיים אני עוקב בדריכות אחר ההסברים הפשוטים שרוי מנסה ללמד אותי בדרך לצניחה בטוחה. הדרישות יש לציין פשוטות בתכלית, אבל המוח ממאן לקלוט. רף האדרנלין הופך אותי אידיוט מוחלט. "הכי חשוב זה שתזכור לחייך", אני מצליח לקלוט את רוי מרצה בטון סמכותי, וגם משהו על ידיים למעלה, וראש על הכתף, ורגל על המדף או שבעצם הפוך...
מה שבאמת מרגש בכל החגיגה הזו היא העובדה שעל אף שרוי הוא אילתי וותיק וצנחן לא פחות, בית הספר לצניחה שלו – 'סקיידייב' לא היה מעולם אטרקציה אילתית. כלומר עד עכשיו. ורק על זה שווה לתת לו את הבמה, שכן בעיר שמשוועת לאטרקציות חדשות, אין ספק שלא ברור איך עד היום לא היתה לנו אחת כזו, שכן בכל זאת אנחנו מגיעים קומפלט עם הנוף הכי יפה בארץ. בדוק. אם אתם אילתים ממש וותיקים, ולא נתחיל להעליב עם גילאים, אתם לבטח זוכרים את ה'אירודיום' – אותה אטרקציה פרה היסטורית של רוי ומשפחתו, שהכתה גלים ברמת המגניבות שלה אי אז בניינטיז. מעין מתקן קרקסי ובלבו טרמפולינה, שבעזרת מאווררי ענק היתה מעיפה את העומדים במרכזה כשהם עטויים חליפת רחיפה, למשך כמה דקות של שכרון גבהים מדומה. איכשהו עכשיו ממרומי 12,000 רגל מעל הקרקע, החוויה ההיא נראית לי מגוחכת בתמימותה.
אז מסתבר שמדובר בעניין כלל לא פשוט. כלומר לקבל את הרישיונות המתאימים מרשות שדות התעופה ומה שיותר מסובך, לארגן לעצמך מסדרון אווירי מאושר, באזור כל כך צפוף גם כך, עם קו גבול צמוד ומעט מאוד מקום לנחות אליו בנוחות על הקרקע. ארבע שנים לקח לרוי לקבל את האישורים המתאימים, והחודש זה סוף סוף קרה, לא מעט בזכותם של אבי חובר, מנהל תאום אילת ברשות שדות התעופה ורוני וקסמן, מנהל המגדל בעיר, שעשו סוף לבירוקרטיה והעלו את אילת על מפת הצניחות, לצד מצדה וחוף הבונים. עוד אחד שרוי מבקש להודות לו, הוא ראש עיריית אילת, מאיר יצחק הלוי, שאישר למועדון הצניחה 'סקיידייב' את שטח הנחיתה מזרחית לאזור המלונות. מבחינת רוי, מדובר בהגשמת חלום ישן, הנדודים שנכפו עליו לאורך השנים, משדה תימן, לאוסטרליה הרחוקה (שנתיים), ובחזרה למצדה וים המלח, היו תמיד פשרה של בינתיים, ולכן עכשיו הוא עסוק כולו בארגון המשרדים המקסימים שב'קארדו' 'הרודס' וברכישת מטוס נוסף שיחנה כאן קבע, לצד הססנה שלנו, שתמשיך להפעיל את מרכז הצניחה שלו בים המלח.

להתראות בפייסבוק


"הגענו", אני שומע את פיטר, שאמור לקפוץ מולנו ולצלם את כל הטירוף הזה ב'לייב' למען הדורות הבאים, מכריז. אבל אני לא באמת קולט, ובכן לפחות לא עד שדלת הססנה נפתחת ומשב רוח קר באמת הופך את כל החוויה לאמיתית. אמיתית מדי.
"המון התקדם בתחום מאז לפני 20 שנה", רוי קורא את מחשבותיי, "למשל היום המצנח יודע להיפתח לבד אוטומטית אם הוא קולט שלא פתחת אותו ידנית בזמן, ובקסדה אני שומע כל הזמן את הגובה ולא צריך לבדוק ידנית". "מישהו פעם התעלף לך בצניחה?", אני מנסה להכין אותו לפדיחה אפשרית שלי, "אולי פעם-פעמיים בכל מאות הצניחות שצנחתי עם אנשים", הוא סוגר את הפינה, וכבר אני מוצא עצמי יושב על מפתן הססנה, מוודא בפעם ה- 20 שרוי זכר לקשור אותי כמו שצריך ולא פספס אף חיבור. "הלולאות האלו מותאמות להחזיק משקל של 9 טון", הוא מרגיע אותי בטון שלבטח הרגיע מאות לפני, אבל בשלב הזה שום דבר לא באמת יכול להרגיע אותי. מצד שני, כבר מאוחר מדי מכדי להתחרט וזה אולי מה שפתאום, בבת אחת, מרגיע אותי לגמרי.
המחשבה האחרונה שלי, אני זוכר בבירור, היא, שאם נתרסק, זה בטח יהיה סרטון 'יו טיוב' שיזכה לממש המון צפיות בפייסבוק, ומי יודע, אם נתרסק ממש פוטוגני, אולי אפילו נגיע לגיא לרר, אבל הרוח והגובה והלב שמאיים להתפוצץ בחזה לא מותירים לי זמן רב מכדי לפתח את רעיון ההתעלפות בשידור חי וכבר אנחנו באוויר. אני לא בטוח שאני יכול לשחזר את השניות הראשונות, שכן השוק פשוט גדול מדי. המוח מסרב להפנים את המשמעות של מה שקורה לגוף באותו הרגע לראשונה. יש מעט מאוד חוויות שלא ניתן לחוות פעמיים באותו האופן ממש. צניחה היא כנראה אחת מהן, וזו ככל הנראה הסיבה שהיא גם ממכרת.

חמש וחצי דקות של שכרון גבהים


42 שניות תמימות אנחנו מתרסקים אל הקרקע. בניגוד למה שאולי דמיינתם, לא ניתן ממש לשמוע את הצרחות של רוי ושל פיטר, לא כשרוח במהירות של 200 קמ"ש שורקת באוזניים. אני מצדי, סתם איבדתי את הלשון. "לא לשכוח לנשום", אני נזכר באחת מהמלצות טרום הצניחה של רוי. אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל להפנים את הנוף ואותי ואת כל משמעות הקיום שחולפת על פני. ולא. אם צנחתם בצבא, זה ממש לא אותו הדבר. בצבא אין לכם את הנפילה החופשית, שרק כשנגיע לקרקע יסתבר לי שבדרך כלל אמורה לארוך 30 שניות. עבור רוי והצוות מדובר בהישג של שהייה בת 12 שניות נוספות בזינוק האדרנלין, אבל אם מישהו היה מודיע לי על כך באמצע הדרך, סביר להניח שהייתי מת מהתקף לב.
רק אחרי שהמצנח נפתח כמו גדול, אני מתפנה לראשונה לעכל את גודל המאורע. כבר אמרתי שהנוף שלנו הוא באמת הכי יפה בישראל? אז אפשר לומר זאת שוב. ועוד דבר למתחכמים, מה שאתם רואים מחלון המטוס המדוחס לא משתווה בכלום למה שאני רואה כעת: מערב הסעודית, דרך מצריים, בואכה עקבה ואילת, אין דברים כאלו. העיר שלנו שכל כך הרבה פעמים קל לנו להכפיש אותה בזכוכית מגדלת, נראית מלמעלה כמו פיסת גן עדן צרופה. לצערי הרב, הלגונות של עקבה נראות אפילו טוב יותר. מלמעלה האיום הירדני נראה מוחשי מאי פעם. עקבה כבר לא מאחורינו, היא עקפה בסיבוב.

יש לי כנפיים


זה לוקח לנו עוד קצת יותר מחמש דקות בהן אני לא רק נרגע, אלא ממש נהנה ממבט הציפור שזכיתי בו. עכשיו כבר יש זמן לקחת נשימת עומק ולקבל את כל הרוגע שבעולם, אתה ואלוהים (ואחד רוי הכרחי בתווך) ששואל אם יש משהו לקרוא, וזה האות להתחיל ב'פוטו שוט' שתכננו מראש. אני שולף בנון שלנטיות של צנחן משופשף את גיליון 'ערב ערב' ודופק פוזות למצלמת היד של רוי. מה שלא עושים בשביל תמונת שער חגיגית במיוחד.
בנחיתה אני זוכר להרים רגליים כפי שהצטוויתי, ובעצם את כל הסיפור כולו עושה רוי, כשאני אך בגדר טרמפיסט מתלהב. על הקרקע, אותה אני מזהה כשדה המוקשים לשעבר שפונה על ידי צה"ל ממש באחרונה, בצמוד לגבול הירדני, מקבל את פנינו הצוות שאורז את המצנח והיידה למשרדים. מי שיצפה בווידיאו יוכל לראות בבירור שאני בהלם מוחלט. משתדל לשחק אותה 'קול', אבל השוק ניכר בהחלט. עשיתי זאת. מגיעות לי כנפיים או לפחות בכפיים. זה לקח 20 שנה, אבל התגברתי על פחד עתיק וזכיתי בחוויית אדרנלין שמזמינה לעוד. איכשהו ברור לי שבפעם הבאה זה יגמר בלא פחות מסלטה משולשת באוויר, עם פליק פלאק לאחור. קטן עלי.

חדשות אילת

שתפו את הכתבה בפייסבוק

בשליחת תגובה אני מסכים/ה לתנאי השימוש