ביום רביעי שעבר בתיאטראות אילת עלה המסך על מופע המחול השנתי של בית הספר המקצועי לריקוד של ענבר כהן. למעלה מ- 200 תלמידות הציגו בפני הקהל הרחב (באולם שהיה מלא עד אפס מקום) את כישוריהן שנרכשו בבית הספר המקצועי לריקוד במהלך השנה החולפת. כל שנה מחדש, אני אחת בקהל, שמגיע באדיקות למופע השנתי. לא רק בשל היותי חובבת תנועה, ריקוד ומחול, אלא בשל העוצמה שבמופע הזה, המסר והדרך של ענבר כהן להעבירו יחד עם תלמידותיה הנאמנות והמסורות. הן בוטחות בה שתביא אותן להצלחה, והיא כמובן, מספקת את הסחורה. ג'ורג' ברנרד שואו, מחזאי גדול מהחיים, אמר פעם: "האנשים המצליחים בעולם הזה הם מי שקמים ומחפשים את הנסיבות הרצויות להם ואם הם אינם מוצאים אותן, הם יוצרים אותם", וזה בדיוק מה שעשתה ענבר כהן, כשבחרה להעביר לנו את תיאוריית הצרכים של מסאלו האומרת שקיימת הירארכיה (מדרג) של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות או בפשטות- אם אדם עוסק בהישרדות יומיומית, מוחו ונפשו לא יתפנו לעסוק ברוחניות ובעזרה לזולת, אבל אם הוא 'מסודר' מבחינה זו, הוא יתפנה למדרגה הבאה בחייו. במהלך המופע, שילבה ענבר מוזיקה נבחרת בכל קטע ריקוד, הממחיש רצונות וצרכים שאנו נתקלים בהם ביום יום, כך לדוגמא: 'ריקוד הרעב' הציג את הרקדניות עם לבוש שהזכיר לי משהו קדום, ג'ונגל, הישרדות במיטבה, הריקוד של 'רק על הקווים' הביא אותי לחשוב, שיש מאות אנשים שהולכים רק על הקווים - מטפאורה להיותם זהירים שלא לעשות צעד מיותר, חוששים להתקדם מעבר, מפחדים מהצל של עצמם, ריקוד ה'מסכות ומסכים' העביר לי מסר עוצמתי במיוחד- עם מסכות כולנו נראים אותו דבר, כולנו מסתירים את ה'עצמי' וכשהמסכות והמסך יורדים מאיתנו, מתגלה האופי הייחודי לנו. המוזיקה שליוותה את הקטע - "פיפול אר סטריינג'" של להקת הדלתות, "אנשים מוזרים, כשאתה הזר, פנים נראים מכוערות, כשאתה לבדך. נשים נראות מרושעות כשאתה לא רצוי, רחובות נראים לא שווים כשאתה מרגיש מדוכא" (ל.ז.), קטע נוסף שצמרר היה של הכוריאוגרף ג'וזה רודריגז שבוצע על ידי להקת 'קולפס' מבית ענבר כהן, לקטע קראו 'קונפליקט עצמי' - שהתחיל במוזיקת שיר ערש נעימה. ילדה עם דובי שכבה לה על הרצפה, הציגה שינה מתוקה, ואז פתאום נכנסו רקדנים נוספים שנראו כמפלצות ושדים, גררו את הילדה והפכו את עולמה בין רגע. הקטע, הציג התבגרות מהירה, אובדן תמימות, אובדן ילדות מהסוג הבלתי נשלט. המוזיקה הרטיטה, והמסר הועבר באופן שלא השאיר איש באולם אדיש ולו בשל העובדה שדברים כאלו קורים במציאות. והיה הקטע שנורא שעשע אותי, בראש ובראשונה בשל שמו- 'הפסקת עישון והלאה', לכוריאוגרפיה הנפלאה שפתחה בזוג שיושב על ספסל, גבר ואישה, ויש ביניהם דין ודברים, מעליהם עומד אדם, והם רק - בובות על חוט, אז גם מה שהן אומרים זה לזו, הוא לא באמת אמירה, אלא הכתבה מראש, הם נשלטים על ידי מה? האגו, הנורמה, משחקי כוחות שבין הזכר לנקבה, תוך תנועה, שפת גוף והמון מימיקה (הבעות פנים) הם מעבירים דיאלוג 'מדגדג' ונפלא אל הקהל שגם מצא לנכון לחייך במהלך הריקוד. מעבר למופע המדהים הזה, למסרים העמוקים שמצויים בו, הקפידה ענבר גם בפרטים הקטנים כגדולים: התלבושות היצירתיות והמלאות השראה, וגם כאשר היה ריקוד שנדרשה לו אחידות בתנועה, עדיין הקפידה ענבר ליצור לכל אחת טוויסט שונה בבגד. אם באנשים עסקינן, הרי שבמסגרת הרעיון שלכל אחת טעם משלה ולכל אחת אופי שונה, הקפידה ענבר על המקוריות והייחודיות. השנה היא אף הגדילה לעשות והוסיפה אלמנטים ששדרגו את המופע כדוגמת מסך ענק שהוצב במרכז הבמה, שנתן רקע שונה לכל קטע בהתאם לרעיון שמאחוריו, תאורה נפלאה, מתופף עם מערכת תופים על הבמה שהעצים את ריקוד הנושא שפתח את המופע - WE ARE THE PEOPLE המופע ארך כשעתיים, ואתם כבר הבנתם שאני נהניתי מכל רגע, בסוף המופע, התלמידות-רקדניות של בית הספר המקצועי לריקוד - ענבר כהן, עטפו אותה באהבה רבה, ואני יצאתי מהמופע שמחה וטובת לב, ובהבנה גדולה שכל בני האדם קשורים זה לזה, נהיה טובים אחד לשני, ואם נוותר על הביקורת והשיפוט, נצליח להגיע למדרגות עליונות בחיינו. אני במגה ציפייה וסקרנות לגלות, מה צופנת לנו ענבר כהן בשנה הבאה. חדשות אילת
